א- אבל אשמים אנחנו

אסון. המילה עצמה אינה משמעותית כל-כך אלא מה שקורה בשטח והשלכותיו על חייהם של אנשים שהיו מעורבים באותו אסון- ולפעמים גם על משפחות רבות, חברה ומדינה שנאלצות להתמודד עם מצבים חדשים ולפעמים קשים מנשוא. המילה שמתחברת בדרך-כלל לאסון היא אשמה. כי ברגע שמתרחש אסון מתחילה חקירה שבסופה צריכים להימצא אשמים.

אבל למרות שהחקירה חשובה והענשת האשמים בגרימת האסון חשובה לא פחות- אפילו שהעונש האמיתי שלהם זו הידיעה כי המקרה הנורא אירע באחריותם והם יצטרכו להמשיך לחיות עם הידיעה הזו שלפעמים מקשה מאד להמשיך להתנהג כרגיל- נדמה שבדרך-כלל קרבנות האסון לאו-דווקא מחפשים את האשמים ואומרים בראיונות לתקשורת שגם העונש החמור ביותר שיגזר על האחראים לא יחזיר את הזמן לאחור ולא ישיב את יקיריהם ששלמו בחייהם על טעויות חמורות של אחרים או שנאלצו לשנות באופן קיצוני את חייהם בשל פציעות גופניות או נפשיות שאינן ממהרות להגליד.

והציבור? העדים לאסונות בדרך כלל מצפים בדריכות למסקנות ועדת חקירה או לכניסת אשמים לכלא- אבל אינם מבינים שמה שקורה מחייב כל אדם לא רק בתפילה מכל הלב ומתוך תחושת ערבות-הדדית להחלמת הפצועים ובחסד של אמת עם הנפטרים- אלא בעיקר לחשבון-נפש גדול ומשמעותי על מה ולמה באה על עם ישראל עוד מכה קשה וכואבת בין אם מדובר במפגעים האוחזים בסכין או אבן ובין אם במפגעים האוחזים בהגה- וכל בר-דעת שמבין שיש בורא עולם ומסובב- סיבות יודע שאסונות אינם מתרחשים סתם ללא סיבה- ולמרות שאין ביכולתנו להבין את הסיבות- יש לנו את החובה לחפש בעצמנו מה לא בסדר, להקים ועדת חקירה אישית, ולא להתבייש להכות על חטא בגלוי או בסתר ולהודות בפה מלא: אבל אשמים אנחנו- ולמצוא כל אחד לחוד וכל עם ישראל יחד את הדרך לשנות, לתקן, לאסוף את השברים ולהמשיך לנסוע.

ב- בכי נגמר. הנחמה לא

אחרי אסונות יש הרבה דמעות, וכשרואים ושומעים אנשים אחרים שבוכים על אבדן יקיריהם בנסיבות קשות כל-כך- קשה מאד להישאר אדישים ולא לבכות. ואולם השאלה הגדולה היא מה עושים אחרי הבכי. האם מנגבים את הדמעות וממשיכים הלאה ליום הבא ולסיפורים הבאים שמשכיחים את העובדה שאתמול בכינו ואת הסיבה לבכי שחוסר הטיפול הראוי בה עלול חלילה לגרום לו לחזור שוב- או שמכניסים לתודעה הפרטית והציבורית את הכלל החיוני והחשוב של הערבות ההדדית בעם ישראל ולא עוזבים את הסיפור המצער עד לפתרונו באופן שלמי שנפגע ובכה- תהיה נחמה קטנה על כך שלמרות הכאב הנורא על יקירם שנפטר- הם יודעים שהבעיה החמורה שגרמה לכך נפתרה גם היא. והתיקון שאולי נוצר מעט באיחור ובמחיר כבד מנשוא- יכול להציל חיים בעתיד ובכך לנחם מעט בשנים הקשות שעוד נכונו להם את האנשים שיזכרו את הסיבה לדמעותיהם גם הרבה אחרי שהבכי נגמר.

ג- גזר-דין ציבורי

הרבה לפני התערבות בית המשפט חובה עלינו להיזכר בכוחו של הציבור. במדינה יהודית ודמוקרטית לעם יש כוח. וגם כשבית המשפט או המשטרה אומרים את דברם עדיין ניתן לשנות דברים לטובה באחדות ובנחישות. כי הרוב קובע. ככה זה.

ד- דרישה לחקירה

יש ביטוי עוצמתי ומוכר שקורא לניצול הזדמנויות לפני שיוחמצו והוא אומר "להכות בברזל בעודו חם". במדינה שבה הכותרות הראשיות מתחלפות במהירות של פעימת דופק, אסור להזניח את הדרישה הציבורית לבדיקה ובחינה לעומק של נסיבות אסונות, תאונות, ליקויים ציבוריים וכשלים שישנם כאלה שישמחו לטשטש ואפילו להעלים במטרה לפנות את "שולחן העורך" לדברים כבדים ולמראית עין חשובים יותר מהנושאים שבדרך-כלל נזרקים לשולי הדף או במקרה של תקלה חמורה לשולי הכביש. הציבור שעובר יום אחרי יום באתרים בהם אירעו אסונות ומתעלם מהעובדה המצערת שיש דברים שלא השתנו, לקחים שלא נלמדו, ומסקנות שלא הוסקו ואפילו לא הועלו על הכתב שלא לדבר על פני השטח בפועל- הופך באיטיות לשותף לאותה מכת מדינה המשלבת אדישות עם חוסר עניין לציבור באופן שמזהם את האוויר על רצפת מוסדות ציבורים בשל כמות הנושאים מעלי-האבק שנדחפה מתחתם במסגרת המדיניות המכונה "לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח". ואסור שזה יקרה. כי אם הציבור ידרוש חקירה- הוא זה שבסופו של דבר יצא נשכר.

ה- הוא אלוקינו

והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית. בסוף כל פרשה עצובה ונוראה ככל שתהיה אין יותר מדי מה לומר, וגם מה שאומרים עלול להיות בעייתי ולכן עדיף לפעמים לשמור על זכות השתיקה, לומר ברכו את השם המבורך ולהפקיד בידי שמיים את הדינים המשפטים והחקירות שבהם אנחנו לא תמיד מבינים מי נגד מי כמה ולמה, וכפי שנדרש מיהודים מאמינים בני מאמינים לקבל את הדין באמת ביראה ובאהבה ולדעת שגם כאשר הכאב מכה בנו בעצמות שקשה לתאר- יש לנו רועה ורואה נאמן היודע את סגולות המרפא לכל בעיה שצצה לה בארצנו כפטריות אחרי הגשם שיורד מתי שהוא רוצה- ומלמד אותנו שגם כשהכל נראה אפור ועצוב והטיפות זולגות מהשמיים והעיניים- חובה עלינו לחפש נקודות אור להיאחז בהן, להתחזק באמונה ולצאת שוב אל הדרך בכוחות מחודשים ובתפילה לשוב הביתה בשלום.